מדינת ישראל הגישה כתב אישום נגד החקלאים שהעסיקו אותם. אך לא בשל תנאי העבדות וההתעללות בעובדים חסרי הישע אלא רק בגין צער בעלי חיים בשל יחסם לעופות. סביר להניח, שהן רבן יוחנן בן זכאי (שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נוכרי שבשוק), שעל שמו קרוי המושב, הן אנשי "תורה ועבודה", מייסדי "הפועל המזרחי" שהמושב משתייך לאיגוד המושבים שלהם, היו מתהפכים בקברם אילו שמעו על כך.
מאורע זה, חריג בעוצמתו, אך לא ממש חריג בתופעה שנגזרת ממנו, לא הביא אלפים, גם לא מאות או עשרות מבינינו להפגין נגד רשויות התביעה בתביעה למצות את הדין עם הפושעים. רבנים לא יצאו בקריאה לעשיית תשובה וחשבון נפש, ואנשי רוח לא מיהרו לחתום על עצומות.
שוויון הנפש שבו מקבלת החברה הישראלית תופעות של עבדות כגון אלה, מלמדת על המרחק הרב שבין טרמינל הנביאים, של ישעיהו בן אמוץ ומיכה, שאליו חתרה מדינת העם היהודי, מדינת ישראל, עם הקמתה "לאור חזונם של נביאי ישראל", לבין טרמינל מדינת ה"עושק המורשה" שבו אנו מצויים כיום. ממדינת רווחה היינו למדינת רווח. מחברת עובדים, היינו לחברת עבדים. מחברת מופת היינו לחברת כוח-אדם, שיש בה הרבה כוח ופחות "אדם".
עבדות אינה רק מצב משפטי פורמאלי. היא מצב קיומי, של השפלת כבוד האדם וביזויו ושלילת חירותו.
ספר שמות מסמל את המעבר מלשון יחיד לרבים. משם פרטי, של אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב, לשם משפחה, "ע?ם בני ישראל". למרות זאת, בראשו באה, כמו בהזדמנויות רבות אחרות בתורה, רשימות ארוכות של שמות היורדים למצרים. במבט ראשון, דבר זה עשוי להתמיה, שכן הספר הוא ספרו של "העם", של "בני ישראל", ולא של פרט זה או אחר. ייתכן, שהדגשת הפרטים נועדה להבליט את הפער שבין הצורר המצרי, המשעבד, שמתייחס לעם העבדים כאל בני בלי שם, קולקטיב של מספרים בעלמא, כלי שרת למילוי רצונותיו, לבין עולמה של תורת ישראל הרואה בכל אדם עולם מלא, בעל שם, עם אישיות משלו וייחוד משלו. אולי מסיבה זו נשתקע מעט שמו המקורי של הספר בפי חז"ל, "ספר הגאולה" (או Exodus), והומר במסורת העם לספר "שמות".
השעבוד אינו מתבטא רק בהתעלמות משמו של אדם, ייחודו ואישיותו, אלא גם בהפיכתו למשהו לא אנושי, חיה או "אבק אדם", מטרד שניתן לנערו במנוד ראש וכלאחר יד. דבר זה בא לביטוי בתיאור בני ישראל כמי שלא רק "פרו", כדרך בני אדם, אלא גם "וישרצו", כדרך החיות, ובעיקר המאוסות שבהן, השרצים והרמשים.
על אנטישמיות ו"גלגלי הצלה".
בפעם האחרונה שפגשנו את יעקב אבינו ואת שנים-עשר בניו, הם היו בעיצומה של תקופה נהדרת. באופן מפתיע למדי, הקהילה היהודית במצרים שישגה ופרחה, למרות היותה 'תקועה' במרכזה של חברה מצרית מושחתת. הקהילה היהודית הייתה משופעת בבתי ספר, בתי כנסת ומרכזים קהילתיים רבים. התשתית היהודית הייתה כל- כך חזקה ואיתנה, עד שנראה היה כי מצב של התבוללות כלל אינו אפשרי; למעשה, הגמרא מדווחת לנו, שבאותה התקופה, היה רק מקרה אחד של נשואי תערובת.
בתקופה המודרנית, כאשר אנו מעמידים כמעט בראש סדר העדיפויות שלנו את "ההמשכיות היהודית" (כפי שעשה כל דור בהיסטוריה היהודית שלנו), אנו מעונינים לדעת: מה היה סוד ההצלחה של הקהילה היהודית שהתגוררה שם במצרים?
התורה מספקת לנו שתי תובנות חשובות: ראשית, בספר בראשית, בפרק מ"ו:כח, כאשר יעקב ומשפחתו יורדים מצריימה, יעקב אבינו שולח לפני כולם, את יהודה בנו, על מנת להכין את המקום להגעתם. התורה משתמשת במילה מאד מיוחדת בכדי לתאר את הכנותיו של יהודה - "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, להורות לפניו גשנה...". 'להורות' מלשון - ללמד. המדרש מספר, שלפני שיהודה דאג להקים את "המתנ"ס" הראשון, או את בית האבות הראשון, או אפילו את בית הכנסת הראשון, הוא מיהר קודם כל לבנות את הישיבה היהודית הראשונה. מכאן ניתן ללמוד, כי יש להעמיד בראש סדר העדיפויות את החינוך היהודי, על מנת שעמנו ימשיך להתקיים.
התובנה השניה שאנו מגלים, לקוחה מתוך המדרש הבא: כאשר יעקב ובני משפחתו הגיעו למצרים, הם קבלו על עצמם הנהגה, שאמורה הייתה למנוע מהם ומהדורות הבאים, כל אפשרות להתבולל בין הגויים. הם החליטו, שאין זה משנה מה יקרה, הם לעולם לא ישנו את שמותיהם, את סגנון לבושם הייחודי ואת שפתם. בעזרת 'גלגלי הצלה' אלו, הם הצליחו לשמר את הזהות היהודית הייחודית, בינות לגויים.
נאמנות כפולה
בתחילתה של פרשת השבוע שלנו, מספרת התורה:
"וימת יוסף וכל אחיו, וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאד מאד, ותימלא הארץ אותם" (שמות א' ו ז).
מייד לאחר שהדור הקודם הלך לעולמו, הגלגל החל להתהפך. העם היהודי התפזר במצרים ומטבע הדברים, החל אצלם תהליך התבוללות. הם נטשו את מסורת אבותיהם והתחילו להשתלב ולהיטמע בחברה הכללית.
התופעה הבאה שהחלה להתרחש ובאופן מיידי ומוחש, הייתה עלייתה של האנטישמיות במצרים. דבר כל כך חריג והפוך להגיון, הוא הסיבה להיווצרותה של האנטישמיות. בדרך כלל, אנשים מביעים שנאה למי ששונה ומתבדל מהם. "שנאת הזר" היא תופעה מוכרת. אבל במקרה הזה, ההתרחשויות היו הפוכות לגמרי. כל עוד שמרו בני ישראל על זהות יהודית ברורה וניהלו את חייהם על פי המסורת היהודית, המצרים כלל לא הציקו להם. רק כאשר הם החלו להדמות יותר ויותר לאנשי מצרים, רק בנקודה זו - הופנתה האנטישמיות האמיתית כנגדם.
או כמו שמספרת לנו התורה:
"ויאמר [פרעה] אל עמו: 'הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו [מאיתנו]. הבה נתחכמה לו [בואו נתגונן מפניו] , פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א' ט י).
שאלת הנאמנות הכפולה גילתה את פרצופה האמיתי, את פרצופה המכוער.
לעיתים קרובות, האנטישמיות מתעוררת בעקבות התפיסה, כי ליהודים יש כוח ויכולת השפעה מיוחדים על הסביבה שלהם. כדוגמא לכך, כולנו מכירים את המסמך המזויף והמפורסם "הפרוטוקולים של זקני ציון". מדובר כביכול, בקונספירציה של זקני העם היהודי להשתלט על העולם. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, מדובר היה ברב מכר של ממש - מקום שני לאחר התנ"ך! בארצות הברית לדוגמא, הנרי פורד מימן את ההוצאה לאור של הספר הזה. מאז אותה תקופה, הספר הודפס מחדש באלפי עותקים וכיום הוא זוכה לעדנה מחודשת ולפרסום רחב היקף אפילו ביפן הרחוקה.
גם כיום, ברחובותיה של ארצות הברית, ניתן עוד לשמוע לחשושים שאומרים: "היהודים שולטים בהוליווד, הם שולטים בכל עולם המדיה, התקשורת מעניקה לישראל יותר מדי סיוע ותמיכה."
לכודים במלכודת
כפי שמסתבר לנו בהמשך, המצרים לא שיעבדו מייד את היהודים. פרעה ניסה לנצל את שאיפתם של היהודים להשתלב בתוך העם המצרי והכריז על תחילתו של פרויקט חדש במצרים: "קמפיין עבודה" ענק והמוני. כל האזרחים ה"טובים" של ארץ מצרים הוזמנו לקחת חלק בבניית הערים הגדולות 'פיתום ורעמסס'. פרעה אפילו ניסה לתת דוגמא אישית, כשבכבודו ובעצמו הגיע ביום הראשון לאתר הבנייה, לבוש בבגדי עבודה מרופטים ואוחז בידו כלי עבודה כבדים.
כפי שהיינו מצפים, היהודים הגיעו למשימה בהמוניהם ובשיא המרץ ביקשו להצטרף למאמץ הלאומי. יותר מכך, הם עשו כל מאמץ אפשרי בכדי להוכיח את נאמנותם כאזרחי מצרים הגדולה: הם השקיעו עבודה מאומצת ורבה במיוחד, השקיעו שעות נוספות, הגיעו ואף עברו את יעדי העבודה שנקצבו על ידי האחראים, וכו'.
בשלב הזה, פרעה החליט לפעול והוא הכריז, כי עבור היהודים, העבודה היא כבר לא עניין התנדבותי. מעתה כל יהודי משועבד ונדרש להפיק תועלת מקסימלית מהעבודה המפרכת. לא רק זאת, מסתבר שבימים שעוד הושקעו השעות הנוספות, המצרים ניהלו יומני עבודה מדויקים ועקבו בקפדנות אחר תפוקת העבודה של כל יהודי ויהודי. קצב עבודה זה, הפך לדרישה המינימלית מתפוקתו של כל יהודי. בתוך מאמצם להתקבל ולהשתלב בחברה המצרית, חתמו למעשה בני ישראל בעצמם את גזר דינם.
התורה אומרת: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות א' יד). המילה "פרך" בדרך כלל מוסברת כעבודה קשה מאד. אבל ניתן גם לפרק את המילה לשני חלקים: ב"פה-רך". המצרים שכנעו את היהודים להשקיע עבודה קשה, בעזרת מילים מתוקות ונעימות.
היכן אנו נמצאים כיום?
לפני קצת למעלה ממאה שנה, חי פילוסוף ומשורר יהודי ו"נאור", בשם יהודה לייב גורדון. הוא הכריז בפני קהל המאזינים לו, משפט שהפך להוראת שעה של ממש עבור ההנהגה היהודית באותה התקופה: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". במילים אחרות הוא הורה לאנשיו לשמור על יהדותם רק בתוך הבית, בצנעה וכאשר הם מתחככים באנשי העולם הגדול, עליהם לשמור את יהדותם על "אש קטנה" ואפילו להסתירה לגמרי.
יהודים רבים הלכו בעצתו של גורדון והסממנים החיצוניים של כל יהודי - הכיפה, הציצית, התפילין, הברכות והכשרות - וזהו רק חלק קטן מכל המגוון הרחב שקיים - ננטשו לגמרי בפורום הציבורי, כיוון שהיהודים שאפו לחקות ולהידמות כלפי חוץ לשכניהם הגויים.
במשך הזמן כצפוי, הזנחת היהדות הפומבית, הפכה להיות גם דרך ההתנהגות בסביבתם הפרטית, בביתם. לא עבר זמן רב והמוטו החדש הפך להיות: אל תהיה יהודי, לא בצאתך ולא בביתך!
בימים אלו, תופעה זו שבה ומתרחשת והתוצאות שלה הרות אסון. יהודים צעירים ברחבי העולם, הפכו לאפטיים וחסרי עניין ביהדותם.
בידינו הכוח לשנות זאת! בואו נשבור את המעגל! נציג בפומבי ובאופן קבוע, את הזהות היהודית שלנו. נתחייב לשלוח את ילדינו למסגרות חינוך הולמות ונגדל אותם בסביבה של מסורת יהודית. נדליק נרות שבת, נערוך קידוש. נאזין לקלטות של שיעורי יהדות בזמן הנהיגה או אולי ניזום קבוצת-לימוד בהפסקות הצהרים במקום העבודה.
אל תהססו. היהדות איננה דת של הכל או לא כלום. יש בה אינסוף אפשרויות. החוויה שהיא יוצרת עשויה להיות רבת השפעה והשכר שלה הוא נצחי ואינסופי.
*****************
בפרשתנו אנו פוגשים את המנהיג היהודי הגדול ביותר, משה רבינו.
פרשתנו באה לאחר שבסוף חומש בראשית למדנו על ירידת יעקב אבינו והשבטים למצרים. פרעה כיבד את השבטים ואת אביהם, ויעקב השיב לו כבוד רב כשברך אותו שמי היאור יעלו לקראתו.
וכאן אנו רואים את כפיות הטובה של פרעה שעשה עצמו אלוה והוכיח את כוחו העל טבעי בכך שהראה לכולם שהמים עולים לקראתו ומשקים את ארץ מצרים, בהמשך אף נראה שלאותו יאור עצמו הוא משליך את נכדי נכדיו של יעקב...
ובכלל, הרי את ארץ מצרים בכלל ואת מלכות פרעה עצמו בפרט, מי הציל? יוסף הצדיק! ומה שכרם של בניו? עבדות ודיכוי אכזרי.
כאשר הוא מקבל את תגמולו הראוי הקב"ה שולח את משה רבינו. משה מבקש להשתחרר מהתפקיד, הוא אומר לקב"ה: אני כבד פה וכבד לשון, אני ערל שפתיים, מגמגם... אני לא האדם המתאים לביצוע המלאכה. (כך מדבר מנהיג החושב על טובת העם... הוא לא חושב על ספרי ההיסטוריה, הוא מעדיף להשאיר את המלאכה למי שלדעתו מתאים ממנו...)
אך הקב"ה אומר לו: אהרון אחיך הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים.
נשאלת השאלה: אם כך, למה צריך מתווך? אהרון עצמו יכול לקבל את הפקודות מהקב"ה, וללכת ולהורות אותם לפרעה. מה משה רבינו מוסיף כאן?
אלא, נביט מי היה משה. התורה מספרת שכאשר הושם משה ביאור בתיבה, בת פרעה אספה אותו וגידלה אותו בבית פרעה. פרעה התרשם לבטח מהילד החכם שביתו אימצה, ומשה גדל בבית פרעה אכל מידיו.
ולפתע, מגיע אותו ילד תפנוקים שגדל בביתו ומתחצף אליו ונותן לו מכה אחר מכה!
פרעה נפגע מכך עד עמקי נשמתו.
אני גידלתי אותך, הוא אומר למשה, ואתה מכה אותי? כך אתה משפיל אותי לפני כל עבדי ועמי! כפוי טובה!
אני כפוי טובה? שואל משה. אתה כולך כפוי טובה. הן בזכות אבותינו קיימת האימפריה המצרית. עם ישראל לא פגע בך ולא מרד בך. אם אתה פוחד מגיס חמישי, תשלח את העם. תגרש אותו!
אתה הוא הכפוי טובה!!!
מסופר על אדם שהיה עני מרוד, כל היום רץ בשביל להרוויח את פת לחמו, אך ללא הצלחה. פנה אליו ידיד והציע לו: תקנה כרטיס הגרלה, אולי תזכה ויפתרו כל הצרות...
אך לעני לא היה אפילו כסף לקנות כרטיס הגרלה. ידידו החליט לעשות מעשה וקנה לו מכספו כרטיס הגרלה.
בלילה, כשנודעו תוצאות ההגרלה שומע הידיד שהכרטיס זכה. כולו התרגשות הוא רץ לבית העני, הוא מחפש שעה בין כל הצריפים בשכונת המצוקה החשוכה. וכשהוא מוצא את ביתו של העני הוא דופק בדלת אך העני ישן. הוא צועק לו "תפתח! תפתח! קום תתעורר!!!"
"מה קרה?" שואל העני הישן.
"תפתח כבר!" צועק לו ידידו מבחוץ.
לבסוף הוא פותח את הדלת ושואל: "נו, מה אתה רוצה?"
"הכרטיס שלך זכה!" אומר לו הידיד. "אתה מיליונר!!!"
העני שומע את הבשורה ומרים קולו על הידיד: "ואתה לא מתבייש להעיר את עשיר העיירה באמצע הלילה?!!"
זוהי הכפיות טובה של פרעה. ועל כך הוא נענש בכפיות טובה.
וזו היא הנהגתו של הקב"ה: במידה שאדם מודד - בה מודדים לו.
ואם בעונש כך, בשכר לבטח שהרי "מרובה מידה טובה ממידת פורענות".
על כן אומרים חז"ל "והלכת בדרכיו - מה הוא רחום אף אתה רחום. מה הוא חנון אף אתה חנון." אדם מקבל כל כך הרבה מאלוקים. עליו להכיר טובה!
*****************************************
בחומש שמות אנו מתחילים לקרוא את פרשת גלות מצרים, השיעבוד בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, ואת הגאולה המופלאה שבאה בעקבותיו, באותות ובמופתים, ביד חזקה ובזרוע נטויה. והשאלה הגדולה המתעוררת היא: מדוע???
מדוע, לפני שהקב"ה לקחנו לו לעם, לפני שנתן לנו את תורתו והנחילנו את ארץ ישראל, הצריך אותנו לעבור דרך כור הברזל במצרים, בית העבדים הנורא? האם לא היה טבעי יותר ונינוח יותר, אילו היו בני ישראל נשארים בארץ ישראל, מתרבים בה, מקבלים את התורה ויורשים את ארצם מבלי לצאת ממנה?
לרבנו הבן איש חי יש תשובה לכך בדרך משל, והתשובה נכונה גם לנו, ולדורנו!
משל לעשיר, שגידל בביתו יתום מקטנותו ועד לימי בחורו. מפיתו אכל ובביתו התגורר, ונחשב כאחד מבני המשפחה האמידה.
יום אחד ישב העשיר ואכל בחברת אשתו ארוחת צהריים, ובא עני לבקש נדבה. חשב לקבל חמישה שקלים, אולי עשרה. הושיט העשיר את ידו לכיסו, והוציא שטר בן מאה שקלים. היה ליבו טוב עליו, ובפרץ נדיבותו העניק אתו לעני. התפעל העני מן המתנה הנדיבה והחל להודות ולהלל את העשיר, ברך אותו עד בלי די. גם בצאתו מן הבית לא פסק לברך, ואף בלכתו ברחוב נשמעו ברכותיו עד לבית העשיר.
אמרה אשת העשיר לבעלה: "ראה נא כמה ברכות קבלת עבור מאה שקלים. ויתום זה שאנו מגדלים, כבר הוצאנו עליו אלפי שקלים - ומעולם לא שמעתי מפיו מילות ברכה ושבח.
חייך העשיר ואמר: "המתני מעט ותקבלי תשובה לשאלתך".
קרא לאותו יתום, ואמר לו: "שמעני, כל עוד היית ילד רך בשנים, גידלנו אותך בביתנו וכל מחסורך היה עלינו. עכשיו גדלת והיית לאיש, יכול אתה להרוויח את לחמיך בעצמיך. צא ניפה מביתי, ודאג לעצמיך!
חרד הנער: "עכשיו!?"
והעשיר אישר: "עכשיו ומייד!"
נבוך הבחור, ולא מצא מילים. קד קידה ויצא אל הרחוב. כסף לא היה לו, ולא אוכל ולא מקום לינה. ישן בקרן רחוב, קם בבגדים מקומטים, ורעב ללחם. באין ברירה השכיר את עצמו לסחוב סלים לעקרות בית שערכו קניות בשוק, וקבל בשכרו שיירי ירקות. אין לקנא במצבו, ואפשר לשער את דיכאונו.
ביום השלישי מצאו אחד ממשרתי העשיר, ואמר לו: "אדוני קורא לך".
התייצב הנער בפני העשיר, שהתבונן בפניו הנפולים ובבגדיו הקמוטים ואמר: "רואה אני שהדבר קשה עליך! תוכל לשוב ולהתגורר בביתנו כמקודם". ומייד הורה לערוך את השולחן.
ישב הבחור אל הארוחה הראשונה לאחר שלושה ימים. ובכל כף שהכניס לפיו הודה ושיבח את בעל הבית מטיבו, ובין מנה למנה, לא פסק להלל ולפאר את העשיר.
גחן העשיר ולחש לאשתו: "הרי לך תשובה לשאלתך ששאלת.. אין אדם מכיר טובה על דבר שנרה לו טבעי ומובן מאליו. אותו עני קיבל נדבה שלא חלם עליה - והודה עד בלי די. יתום זה היה רגיל לאכול על שולחננו, ולא חשב כלל שיש כאן טוב וחסד. רק כאשר ראה שיתכן גם אחרת, ושאין חייבים לו דבר, מבין הוא עד כמה חייב הוא להכיר טובה...
כך אמר הבן איש חי - אילו היו בני ישראל נשארים בארצם, היו מקבלים את כל ההטבות בטבעיות ובאדישות. מה עשה הקב"ה, הורידם למצרים, לבית עבדים, ונוכחו לדעת שמצד עצמם אין להם כלום. ואז, כאשר נגאלו - "שירה חדשה שיבחו גאולים", בהכירם לדעת שהכול חסד וחנינה, ועל הכול יש להודות ולהלל!
זהו שאמרו שארץ ישראל מתנה טובה היא, ולא ניתנה אלא על ידי ייסורים. כדי שנדע להעריכה כערכה ולהודות על נתינתה!
ובכל יום ויום, לפני תפילת העמידה נצטווינו להזכיר את יציאת מצרים ולהסמיכה לתפילה. מדוע? כדי שנזכור בתפילתנו את לקח יציאת מצרים. שנדע שכל מה שיש לנו, מתנת שמים הוא. שנשכיל לפקוח עיניים ולראות את חסד ה' על כל צעד ושעל.
ולא לחכות לחולי חלילה, כדי להודות על הבריאות.
לא לחכות למצוקה חלילה - כדי להודות ולהכיר טובה על הרווחה.
בכל בוקר אנו פוקחים עניים כדבר מובן מאיליו, מתלבשים, אוכלים ארוחת בוקר, מניעים את הידיים, הרגליים, הולכים לעבודה, לבית הספר, לחברים..... האם אנו יודעים כמה הלכו לישון ולא קמו בבוקר? כמה הלכו לישון ובבוקר הם קמו כשאינם יכולים לפקוח עניים? לקום מהמיטה? להזיז ידיים? רגליים? לאכול בכוחות עצמינו? ללכת לעבודה? לצחוק? אבל אנו התרגלנו לכך. זה נהיה דבר מובן מאיליו!
ונכונים הדברים גם לגבי דורנו בכללו, הדור שלפני הגאולה. דור, שכל המסגרות מתמוטטות בו, ואין בו ביטחון בשום דבר, יד הברזל של רוסיה - התמוססה. הכלכלה האמריקאית - בשפל. התרבות האנושית - התגלתה בריקנותה. החינוך - כבר לאחר פשיטת רגל ויד. תמנון הטרור משלח את זרועותיו לכל קצווי תבל. והעולם עומד בפני סימן שאלה, אם לא בפני מבוי סתום. עומדים אנו במצבו של אותו בחור רגע לפני שהוא נקרא חזרה. רגע לפני ההתגלות הגדולה, לפני ההכרזה וההכרה: "ראו עתה, כי אני הוא!" (דברים לב, לט)
ואז נדע להכיר טובה, על כל החסד שבגאולה!
********************
בזכות נשים צדקניות
צרה נוראה נתרגשה על אבותינו במצרים. עבודת פרך על הגברים. גזרת מוות על הבנים. גלות ארוכה וקשה שאת סופה לא ניתן לראות. במצב כה קשה, רבים היו אשר אחז בהם הייאוש. וכך מסופר בגמרא (סוטה יב, א):
"עמרם, גדול הדור היה. כיון שגזר פרעה הרשע 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' - אמר: לשווא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן".
אמנם לא נואשו עמרם ובני דורו מכך שהגאולה בוא תבוא בסופו של דבר, שהרי אותה נבואה בברית בין הבתרים הודיעה הן על הגלות והן על הגאולה שאחריה; אולם נואשו מכך שהם ובני משפחתם יזכו להיות מן הנגאלים. ואולי העריכו את הסיכון שבהולדת ילדים מול הסיכוי להצילם, וזה נראה בעיניהם קלוש עד מאד (ובמושגים של היום: לא עומד במבחני 'עלות-תועלת'...).
כנגד המתייאשים עמדו הנשים, ובראשם - מרים הנביאה.
"אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת; אתה צדיק, בוודאי שגזירתך מתקיימת... עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולן והחזירו את נשותיהן..."
עמדתן של הנשים לא נסתיימה בכך שביקשו להינשא מחדש, אלא הרבה יותר מכך. וכך מספרת הגמרא (שם יא, ב):
"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור - נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן... ובאות ושופתות שתי קדירות: אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן..."
לא עמידה פסיבית עמדו בנות ישראל שבאותו הדור, אלא עשייה אקטיבית. אמנם בעיני בשר, לא היה בכך כדי להביא גאולה. אמנם לא היה בכך כדי להבטיח את עתידם של הנולדים. אולם זה מה שהבטיח את המשך הקיום הלאומי עד אשר "הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ וקול התור נשמע בארצנו", וזה מה שהביא לעולם את משה רבנו, הגואל הראשון.
שונה היא נקודת המבט הנשית על העולם מנקודת המבט הגברית. הגבר - ראייתו היא 'קווית'. למרחוק נשואות עיניו. מציב הוא מטרות ארוכות טווח, מתכנן אסטרטגיה, שוקל סיכון מול סיכוי, עלות מול תועלת, ורק משעה שדרכו ברורה, יוצא הוא לדרך כדי להשיג את מטרתו. האשה, לעומתו - ראייתה 'מרחבית'. לא אל העתיד הרחוק היא נושאת עיניה, כי אם אל ההווה. לא תתמקד במטרה כי אם בשלב הנוכחי של התהליך. לא ההישגים מושכים אותה אלא הסיפוק מהפעילות עצמה. אילו גבר בן ימינו היה עושה את חשבון העלות והתועלת אם כדאי להביא ילדים לעולם - תוך שהוא בוחן לאיזו עמדה יוכלו להגיע בבגרותם - ספק הוא לאיזו מסקנה יגיע. ואילו האשה - כל אשר תחפוץ הוא לאחוז עולל בחיקה, לטפחו ולגדלו, וכן לטפח את הקשר הזוגי והמשפחתי, מבלי להיות תלויה בתוצאות אפשריות.
בסופו של דבר, עמדו בנות ישראל גם ב"מבחן התוצאות", כאשר בסייעתא דשמיא הצליחו לשמור על הילדים ולגדלם, וכל מאמציהם של המצרים למצוא את הילדים ולפגוע בהם הביאו לתוצאה ההפוכה, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
מדרש שמקורו אינו ידוע, המובא בספר 'קב הישר' (פרק פב), מותח קו ישר מאותם ימים אל ימינו אלה:
"בשביל ארבעה דברים נגאלו אבותינו ממצרים: בזכות נשים צדקניות, ובשביל שלא שינו את שמם, ובשביל שלא שינו את לשונם, ובשביל שהיו תולין בטחונם בהקב"ה. וכמו שהיתה גאולה ראשונה כן תהיה גאולה אחרונה".
גם בגאולה האחרונה, אומר המדרש, תהיה תקופה כזאת, אשר תוביל רבים לזרועות הייאוש. וגם אז תקומנה נשים צדקניות אשר מתוך תליית הביטחון בקב"ה תמשכנה את טיפוח המשפחה והמשכת החיים גם בתנאים של אי-ודאות. וכך נוכל להבין הנחיות שנתן הגר"א - עוד לפני יותר ממאתיים שנה - לתלמידו, ר' הלל ריבלין משקלוב, הנחיות המובאות בספר 'קול התור':
"לדעת מראש כי בעקבות משיחא מכל צרה יוצאת ישועה, והישועה באה מתוך צרה, על פי הכתוב: "ועת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע"... לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית בייסורים; אבל בזה היא נקנית ממש. עקבות משיחא באות בהפרעות ומכשולים... אף מעז יצא מתוק ופועל ידינו ירצה ה', ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו אם יהיה ח"ו איזה קושי, איזה מכשלה בדרך עבודתנו, ולהיות בטוחים כי דווקא ממנה יעקב ייוושע, ומן המיצר נגיע למרחבי-ה". (פרק א)
לדעת מראש כי אתחלתא דגאולה באה קמעא קמעא, מעט מעט... לכן כל פעולה של האתחלתא יש להתחיל אפילו במעט, על פי הכתוב: "אחד מעיר ושניים ממשפחה"...(פרק א)
אויבי ה' ואויבי ישראל צוררים את כל הפעולות של אתחלתא דגאולה שבעקבות משיחא... וכבר מנו חז"ל את התלאות הבאות בעקבות משיחא. ואנחנו - אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים ועל רצונו שאנו נעסוק באתערותא דלתתא ולעמוד איתן נגד כל ההפרעות והחירופים...(פרק ב)
משה בתיבה
מעשה באדם שהלך ברחוב וראה עני לבוש קרעים, וילד קטן אוחז בידו ומנחהו בדרכו. אדם אחר היה חולף על פניהם באדישות. אם נחון היה בלב רגיש, היה מבליע אנחה על הצער שיש בעולם. אם לב מתפעל לו, היה נותן הודאה לבוראו על חוש הראיה שחננו האלוקים "ברוך אתה ה' פוקח עיוורים". למגיד מדובנא היה לב רגיש ומתפעל, אך על כולם היה לו לב רחום. עצר בדרכו, פנה אל השניים ונתן להם שלום, אחי מאין אתם, שאל?
העיוור מר נפש היה, רטן ולא ענה. הילד תלה במגיד עניים נוגות, מיוסרות. סיפר שזה אביו, ואמו נפטרה. סיפר לו שקר להם במעונם הטחוב, שאין עצים להסקה.
"עם מי אתה משוחח שם, הפטיר העיוור, המשך ללכת!"
שואל אותם המגיד: אמור לי, האם כבר אכלתם?
לא השיב הילד. "לוקח אני את אבא לבית התמחוי לעני העיר, שם נאכל את ארוחתנו ואחזרו לביתנו.
לא היה טעם לשאול את הילד האם הוא לומד. במצבו, פטור היה מלימוד תורה. בואו עימי, אמר להם, אתן לכם ארוחה משביעה, טובה בהרבה מהאוכל בבית התמחוי. זיק של הכרת טובה ניצת בעיניו של הנער, עיניו ניעורו לחיים - והביעו פיקחות רבה כל כך, מהולה בעצב עמוק. המגיד ביטל את תוכניותיו, סב על עקבותיו, התאים את צעדיו לצעדי הילד. הביאם לביתו החם והמוסק, ערך לפניהם שולחן. שקד להנעים את שהותם, טרח להשביעם. גם האב העיוור הפשיר, נרגנותו נסדקה. "טעים" אישר, "נעים כאן".
התסכים להתגורר כאן? שאל המגיד? אקצה לכם חדר מוסק, שלש פעמים ביום תקבלו כזו ארוחה - חינם אין כסף! והילד יוכל ללכת וללמוד בתלמוד תורה על חשבון המגיד, כמובן!.
האב התלבט. עיני הילד נצצו בתקווה. לבסוף הסכים האב, לניסיון. למעשה, הוא התנחל בדירתו של המגיד, שיעבד את הבית לנרגנותו ורצונותיו. והמגיד סבל הכול בשקט, הן גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. ובמיוחד כאשר הילד החל לפרוח. קיבל מזון וביגוד, הלך ללמוד והתערה בחברה. ברבות הימים נפטר האב, והילד החל ללמוד בישיבה. הוברר שיש לו זיכרון מדהים, לא שכח דבר מתלמודו. תפיסתו הייתה מהירה כברק, שכלו חד כתער, מידותיו זכות כשמן, נשמתו טהורה כבדולח, והתמדתו ושקידתו באין הפוגה. עד מהרה קנה לו שם טוב ונודע לתהילה. בנה בית לתפארת ועלה על כס רבנותה של ברודי, ושמו נערץ על פני כל לדורות, הלא הוא הגאון האדיר רבי שלמה קלוגר זכר צדיק וקדוש לברכה!
ועתה, נתאר לעצמנו מה היה קורה לו היה המגיד מבליע אנחה וממשיך בדרכו, והילד ממשיך להנחות את אביו לבית התמחוי. מה היה עם ישראל מפסיד? מה היה הילד מפסיד? וכמה היה המגיד מפסיד?!!!
בתיה בת פרעה, כשהושיטה את ידה לתיבה - האם ידעה את מי היא מצילה? האם שיערה שזה מושיעם של ישראל, אבי הנביאים, מנחיל התורה, שעל ידו תיזכר היא לטובה לנצח נצחים?!
למעשה, כל ילד יהודי הוא כמשה בתיבה, אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, יתכן שיהיה לגדול הדור - אם אך תינתן לו הזדמנות, אם יפתח לו פתח.
האם נסתפק באנחה ובמשיכת כתפיים - או נושיט יד - כבתיה. נפתח יד - כמו המגיד מדובנא. וכל הפירות יזקפו לזכותנו?!
אין לשאת עיניים למלך חדש!
בנוהג שבעולם כאשר אדם שרוי בצרה תולה הוא מבטו בשינוי המצב. כך טבעו של אדם, וכך מנהגו של עולם. יבוא מלך חדש, והבעיות תיפטרנה, אם רק נחליף את פרס בשמיר, את שמיר ברבין, את רבין בנתניהו, את נתניהו בברק, את ברק בשרון, את שרון באולמרט, איזו סחרחורת, ותוך כמה שנים!
ממש כמו חולה שמתהפך מצד לצד, שמאל ימין , שמאל ימין שמאל - היי, הלא בצד הזה כבר היית, והסתובבת, מה אתה חוזר אליו? אבל מה לעשות, אין לי אלא שני צדדים בלבד, ובכל צד לא טוב....
כשהיה פרעה אחד, לא היה טוב. אז מה, קיוו לפרעה אחר, נשאו עיניים להחלפת השלטון. אבל הנה, מת המלך, ואחר בא, ודבר לא השתנה. או אז, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו....סיפר אברך: כשהתארסתי ועמדתי לפני נישואי, כינס ראש הישיבה את כל המאורסים לשיחת הדרכה לחיים, הכוונה לקראת הדרך החדשה. פתח ואמר: "בני, כל אחד מיכם עולם מלא, אין אדם הדומה לרעהו. בתכונותיו, בכישרונותיו, בנטיותיו. ולפיכך, אין שניים זהים במסלול החיים. כל אחד מיכם ודרכו, על סיכוייה וקשייה, אפשרויותיה וסיכוניה. לכל אחד נתונה ברכתי, שיתמודד ויצליח. דלתי פתוחה לפניכם תמיד, לעזור לעוץ עצה. לכל אחד, בנפרד.
"אבל עצה כללית אחת יש לי, ההדרכה הטובה לכולם". וכאן פתח את הגמרא שלפניו, מסכת שבת בדף פ"ח. והקריא שתי שורות בעניין מעמד הר סיני, קבלת התורה: "ויתיצבו בתחתית ההר (מתחת להר ממש), מלמד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם מקבלים אתם את התורה, מוטב. ואם לאו, שם תהא קבורתכם". ללמדך, שאין קיום המצוות תלוי ברצונו של האדם, שאם ירצה יקיים, לא ירצה יעבור. לא, אלא גזירת מלך הן, ואין אנו בני חורין להיפטר מהן!
אבל מדוע נאמר "שם תהא קבורתכם", היה ראוי לאמר "כאן", תחת ההר, "תהא קבורתכם", חלילה. מהו: "שם"?
ואמר ראש הישיבה: דעו לכם שיש קבורה ושמה "שם"....
זה מתחיל בילדות - ילד חולם בשיעור, בשיעור הבא יקשיב. חולם גם בשיעור הבא, ממחר יצטיין. נכשל בשליש הזה, בשליש הבא יהיה טוב. השנה כבר תעבור כמו שהיא, בשנה הבאה הכול ישתנה. בתלמוד תורה זה כבר אבוד, בישיבה הקטנה הוא יפתח דף חדש. הישיבה הקטנה הייתה כישלון, אבל בישיבה הגדולה הם כבר יראו לכולם.
ובישיבה הגדולה - המגיד שיעור של שיעור א' שם עליו, אבל בשיעור ב' יתחלף הר"מ. בשיעורים הוא משתרך מאחור, ב"קיבוץ" יפרח. טוב, הישיבה כבר לא בשבילו, האירוסין הם הפיתרון, המפלט... "שם" יהיה טוב, מאחרי האופק, בקצה הקשת בענן.
הנה, אמר ראש הישיבה, כאן אתם עומדים, וזו השעה לחשבון נפש. כי מי שזו דרכו הייתה עד כה, חייב להתעשת. שאם לא כן אומלל יהיה כל ימי חייו. לעולם לא יהיה מרוצה ממצבו העכשווי, תמיד ישא את עיניו לעתיד הזוי ובלתי מושג. עד מהרה יגלה שם שגם הנישואין זה לא מה שחשב, ואז מה, מה יהיה "שם" החדש, האם ילך מדחי אל דחי, או יראה את עצמו כבול לעד? בחור כזה ילך וירשם לכולל, והכולל הוא לא מה שחשב. האברכים, ראש הכולל. המסכת או דרך הלימוד. ושמירת הסדרים והמלגה. אז מה? ינדוד מכולל לכולל, או יצא לעבודה. והבודה כן תהיה מה שחשב? המשכורת, והמעביד, והמקצוע, והיחס, החסרות סיבות לאי נחת? אז מה, ימשיך לחפש את ה"שם"?, את המלך החדש? יפלט את עצמו ממסגרת למסגרת, או ישקע בדיכאון בייאוש ובדכדוך?!
מחשבת ה"שם" היא קבורה, מלך חדש זו אשליה! "באשר הוא שם"! לא להשליך יהב על פתרונות קסם שלא יתממשו לעולם. משאות שוא ותקוות כזב. להתפכח, ולמצות עד תום את אפשרות ההוה. להיות מרוצה ממצבו, ולהפיק ממנו את המירב. זה המרשם היחידי, והמתכון הבלעדי לאושר והצלחה!
ומה שנכון לגבי הפרט, נכון לא פחות בחיי הכלל. שבענו תקוות שהתנפצו, "מושיעים" שהכזיבו, "פיתרונות" שלא פתרו דבר. הגיע הזמן שנתפקח, הגיע העת שנבין, ש"שם" הוא מבטח החולמים והנרפים. כמה "מלכים חדשים" קמו, ומכולם התאכזבנו. אין לנו אלא לנקוט במעשה אבותינו: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה, ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב".
הפרשה הזאת היא רמז לגאולה העתידה, שהיא תלויה בתשובה ובתפילה"! (רבנו בחיי שמות כ כג).
המערבולת
"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות א יא). ודרשו חז"ל: "בפה רך" (סוטה יא עא). פרעה הכריז והודיע: "כל מי שעושה לבינה נוטל 10 שקל", כדי לפתות את בני ישראל. והיו מיגעים עצמם יותר מידאי, כדי ליטול שכר הרבה. לבסוף מה הוא אומר: "זאת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם, לא תגרעו ממנו" (שמות ה ח) . אפיל ותבן לא תיתנו להם, וכל שכן שכר (מדרש הגדול) חייבים למלא את המכסה, ואם לאו - אבוי להם, אם תחסר לבנה אחת - ישקעו במקומה ילד בחומה! (רש"י סנהדרין ק"א ע"ב, ד"ה נתמכמך).
התורה כידוע, אינה ספר סיפורים גרידא. הזוהר הקדוש (ח"ג קנ"ב) מגנה בחריפות את החושבים כך! כל מילה בתורה טומנת בחובה הדרכה, הכוונה. מה בא סיפור זה ללמדנו? אין פשוט מזה!
הבה נביט סביבנו. האם אין אנו חיים בעולם של עבדות? אדרבה, התבוננו וראו: המונים, המוני אנשים בהולים ועצבניים, אצים רצים, אין להם כמעט פנאי לנשימה! מי מאיץ בהם? מי רודף אחריהם? מי רודה בהם? הם בעצמם!
חייבים הם להספיק: לעבוד, להרוויח, למלא את המיכסה - אין להם רגע אחד של חופש, של חירות, אין להם רגע לעצמם! איך זה קורה? זה התחיל ב"פה רך", מרצונם הם. רצון להעלות את רמת החיים, להגיע להשיגים, להתבסס. "היו מייגעים את עצמם יותר מדאי, כדי ליטול שכר הרבה". אבל עד מהרה נעשו שבויים, עבדים במרוץ מתיש שאינו מסתיים.
ולפעמים, רחמנא ליצלן - במרכאות, כמובן - "משקיעים ילדים בבניין". - חינוך הילדים סובל בגלל שיעבוד נורא זה של ההורים!. - לא אחת ילדים מתלוננים כי הם מרגישים את עצמם אבודים, אין להם אוזן קשבת, אין להם חום ואהבה, הם לא מקבלים יחס נורמאלי מההורים, ילדים מספרים כי כאשר הם פונים אל ההורים ורוצים לשוחח איתם, לא אחת האבא או האמא זורק להם 50 שקל ואומר להם: קח ולך תקנה לך מה שאתה רוצה! הרי הילד רוצה בר עם ההורים, להרגיש שיש לו אבא ואמא, הילד יכול להסתדר עם פחות נוחות, פחות רווחה, העיקר שיהיה לו אבא ואמא!
להלן מכתב שכתבה ילדה בת 15 להוריה לפני שהתאבדה:
"לאמא,
כל כך הרבה דברים יש לי לספר לך... כמה אני מרגישה לבד כרגע ולאף אחד לא אכפת.
מה את יודעת עלי כבר?!
כלום!
את חושבת שהכל בסדר, אבל אצלי כלום לא קורה והנשמה שלי ריקה.
אני באה הביתה לבית ריק. הבית נראה גדול כל כך וקר... אפילו המזגן, שבחורף אמור לחמם לא מוציא ממני את ההרגשה הקרירה הזאת.
פעם, כשהייתי קטנה, אמרת לי שרק למשפחה בסוף אפשר לספר הכל, אבל עכשיו אני יודעת שהכל היה בולשיט ענקי.
כשאת חוזרת מהעבודה, את אומרת לי היי, אני רואה טלוויזיה, במקום שתגידי לי, מותק, אני רוצה לדבר איתך את ישר הולכת לישון. רק אלוהים יודע, כמה פעמים אני ניסיתי להעיר אותך. רק אלוהים.
אני מנדנדת אותך, מבקשת ממך, מתפללת לאלוהים שתקומי, מתחילות הדמעות לנזול, אבל בכל זאת את לא קמה. אם יש אלוהים, למה הוא לא לוחש לך בחלום, שתקומי, שתתעוררי?! שהבת שלך לבד, שהיא כל כך זקוקה לך בשניות אלו!!
אחי הגדול, כבר יש לו משפחה. אני לא רוצה ליפול עליו עם הצרות שלי. ואבא?! אבא בכלל לא אכפת לו מכלום. לא ממני, לא מאף אחד. אתם שניכם, ביחד לא תוהים אפילו מה איתי כשאני חוזרת מאוחר הביתה.
היום רבנו. ריב גדול. כי כל היום לא ראיתי אותך, והרגשתי כל כך בודדה, וכשקמת לכמה דקות, הלכת לישון שוב. התחננתי בפנייך שתדברי איתי, את אמרת שבסדר, אבל לא ממש הקשבת. וכשהקשבת, קישרת את כל זה לנושאים אחרים, לא קשורים לכלום.
את אמרת שאני אלך להתקלח ואז נדבר ביחד, אבל לא רציתי. כי ידעתי שאם אני אלך להתקלח את תירדמי, ואז אני לא אוכל לדבר איתך יותר ושוב הרגשתי שהמועקה תחזור.
אבא אמר לי שאני סתם מזוכיסטית, שהוא לא סובל אותי לשנייה, ואני כל כך נפגעתי. כל כך! אני לא מזוכיסטית! נכון? תגידי לי שלא אמא... רק תגידי לי שלא, שאני הילדה הקטנה והמתוקה שלך...
כשאני מתקשרת אלייך לעבודה אין לך זמן אלי. אני שואלת אותך אם את עסוקה, את אומרת שקצת. אני מנסה לדבר, אבל את עונה לי בתשובות יבשות, של "כן" ו"לא".
אמא, תשימי לב אלי, אני בודדה וזקוקה לך....
אמא, לנצח, אני אוהב אותך...."
ההבדל הוא בננו במדינת ישראל בשלהי שנת 2008 לבין אבותינו שעבדו במצריים בפרך הוא: שכאן אפשר לצאת לחירות! אפשר לומר: די, עד כאן! לקרוע שעה אחת ביום לעצמנו, לחירותנו, לשיעור תורה, ללמוד עם הילדים. לתת להם יחס הולם, יחס חם, יחס אבהי, שהם ירגישו ההורים אוהבים אותם, שיש מישהו שעליו הם יכולים להישען ולא רק בבחינה כלכלית בעיקר מבחינה רגשית!!! אפשר לצאת מן המערבולת, עדיין לא מאוחר!
על מה הדגש?
יש פתגם, ואם איננו - נמצאנו: "אמור לי מה מכעיס אותך, ואומר לך מי אתה". מסופר על רב אחד שהתארח בבית יהודי אמיד בחו"ל. יהודי טוב,שומר תורה ומצוות. התמרמר האורח על בנו הגדול, שמגלה אדישות לשמירת המצוות. אינו מבין מדוע, הרי קיבל חינוך כה טוב! הרב לא ענה, אין לו מוסג.
הגיע השבת, שבו מבית הכנסת וקידשו על היין, עמדו ליטול ידיים. ראה האורח שבנו הקטן של בעל הבית נוטל את ידיו כלאחר יד, בקושי מרטיב את היד, ומלמל ברכה. העיר בנועם: "לא כך נוטלים ידיים, בני. הנני ואראה לך".
התערב העם ואמר בנועם: "יניח לו כבודו, קטן הוא ואינו שם לב. כשיגדל, ידע".
משך הרב בכתפיו, והבליג. והילד כדרכם של ילדים, התקשה לשבת על מקומו בשלווה. קם והלך וחזר, בלי משים משך במפה וגרר צלחת, נפלה ונשברה והאוכל ניתז.
או אז קם האב, או אז שפך זעמו וקצפו: "כמה פעמים אמרתי לך לשבת כמו בן אדם! מה התזזית ורוח השטות שנכנסה בך?, מדוע אינך משגיח?, איך אתה הולך? אין לך עיניים?! והילד עומד ורותת....
ראה הרב ושמע, ולא אמר דבר. והיה לו מה לומר. לגחון וללחוש: "יניח לו כבודו, קטן הוא ולא שם לב. כשיגדל ידע"..... אך כלא את רצונו. אורח הוא ומכיר את מקומו. אבל הייתה לו תשובה לתמיהתו של בעל הבית, הי הלו הסבר להתנהגות הבן הגדול. הוא קלט בדיוק מה חשוב ומה לא חשוב. הוא הבין נכונה את סדר העדיפויות. מה בין נטילת ידיים, למשל לבין שבירת צלחת...
כלפי מה הדברים אמורים, כלפי משה רבנו, גואלם של ישראל. במה זכה, על מה הוטלה עליו המשימה. גם לגאול וגם להדריך, גם להנחיל תורה. בפרשתנו ראינו מה מכעיס אותו, מה מקומם אותו, והכול מובן. אינו יכול להבליג על עוול, לראות בהכאת יהודי, לראות בהכות יהודי את אחיו, לראות איך נכרים מציקים לנערות, לבנות יתרו: "אמור לי מה מכעיס אותך ואומר לך מי אתה".
הרי לנו מבחן פשוט להכרת עצמנו. זה לא ייקח יותר מדקה. נתבונן על מה כעסנו לאחרונה. נמקד יותר את השאלה: על מה כעסנו על עצמנו בשלש פעמים האחרונות: על שיעור תורה שהוחמץ, על תפילה שנאמרה שלא בכוונה, על לשון הרע שנפלט, או על שלשה דברים אחרים לחלוטין, שונים בתכלית...
הערב ב19.30 שיעור אקטואלי בפרשת השבוע מחכים לך!
*********************
פרשת שמות מספרת כיצד מצילה בת פרעה את התינוק משה, שצף בתיבה על הנהר. היא מחליטה לאמץ אותו, ולוקחת אותו לחיות בארמון פרעה.
אבל מייד מתעוררת בעיה: מה להאכיל את התינוק? באותם ימים לא הייתה מטרנה, אז כשמסיבה כלשהי היולדת לא יכלה להאכילו, היה צורך לשכור מינקת. במקרה של משה, הוא סירב לינוק מכל אישה מצרית שניסו להביא עבורו. עד שלבסוף מצאה בת פרעה אישה אחת שממנה הסכים משה לינוק - יוכבד, אמו הביולוגית!
עכשיו שימו לב לאירוניה שבדבר. גזירתו הרצחנית של פרעה נגד תינוקות בני ישראל, ניתנה במיוחד כדי למנוע צמיחת דור חדש של הנהגה ישראלית. ומה קורה בשטח? משה, המנהיג הישראלי הבא, גדל ומתחנך היישר מתחת לאפו של פרעה, בביתו של פרעה, ועל חשבון פרעה! ומעל לכל, עוד משלמים לאמא שלו משכורת!
יש בכל העסק הזה מסר עמוק עבורנו. לאלוקים יש תוכנית לעולם, ולכל אחד מאיתנו יש בחירה: או לחבור לאלוקים וליהנות מכך, או (כמו פרעה) ללכת נגדו ולסיים עם ההרגשה שהיינו טיפשים.
המשנה אומרת, "עשה רצונו כרצונך". זוהי עצה טובה מאוד, כי כמו שאנחנו רואים בסיפור של משה ופרעה - בכל מקרה, ה' יארגן את הדברים בדרך שלו.
***********
"אחד מכל שניים וחצי חברים בקבוצות מיסיונריות ואחד מכל שלושה עד חמישה חברים בכתות - הם יהודים" (ד"ר פיליפ אברמוביץ, מנהלת מועצת הפעילים של קהילת ניו יורק נגד מיסיונרים וכתות).
"אחד מכל 3-4 נערים יהודיים בחו"ל מעורב בבעיות אלכוהול ו/או סמים. אחד מכל 2-3 חברים ב'קבוצות תמיכה אנונימיות לגמילה מאלכוהול' בניו-יורק, הוא יהודי" (ד"ר אלווין שיף, מנהל ביצועי וסגן הנשיא של מועצת מנהלי החינוך היהודי בניו יורק רבתי).
הפיתרון
משה היה לכל הדעות יהודי של הגולה בכל מהותו. הוא ניצל מהיאור על ידי בת פרעה. היא אימצה אותו, והוא גדל בבית לא יהודי, מוקף בעושר המדהים שבארמון מלכות פרעה. הוא גודל כאחד מבני המשפחה המצרית המלכותית. היינו חושבים שכל זה יפסול אותו לחלוטין מלהיות מנהיג לעם ישראל. אפילו היום קשה למצוא מנהיג יהודי עם כזה רקע של התבוללות!
זה לא שבימיו של משה אנשים היו פחות תובעניים לגבי כישורי ההנהגה. להפך: הודות לגדלותו של משה, הוא היה מסוגל להתגבר על המגבלות הקשות שנבעו מהרקע שלו, וזה הוכיח את כישוריו העילאיים.
ממה צומח מנהיג?
עבור יהודים רבים, החיים בתפוצות היום הם חיים של עושר ומותרות, יחסית לרוב ההיסטוריה היהודית. ובאופן בולט, הם גם נעדרי מנהיגות יהודית מכל סוג שהוא - להוציא את הצרכים הפשוטים של הציבור.
ממה צומח מנהיג?
פרשת השבוע הזה מספרת לנו על רגע קריטי בצמיחתו של משה: "ויגדל משה, ויצא אל אחיו, וי?ר?א בסבלותם..." (שמות ב', י"א).
הפסוק אומר לנו שגדולתו של משה היא ב"ויצא אל אחיו". במלים אחרות, הוא היה יכול להישאר בקלות בבית, ולהעסיק את עצמו בענייניו האישיים והעסקיים. הוא לא שועבד, ולא הייתה לו כל סיבה להתערב בבעיות של אחרים. הוא היה יכול ליהנות מהחיים הטובים בארמון. במקום זה הוא יצא לראות את הסבל של בני עמו. הוא לא ניסה להתעלם ממנו.
"מנהיג" אמיתי הוא מי ששואף לשאת בעול הכאב של זולתו. מישהו שיכול להתמקד בנצרך - מבלי לשאול מה זה קשור אליו באופן אישי.
המנהיג היהודי הבא
צריך להיות עיוור כדי לא לשים לב לצרותיהם של היהודים היום: טמיעה, רדיפות, משפחות הרוסות... עיוור, או שקוע בענייניך הפרטיים. אלה שיש להם רצון כלשהו לעשות משהו לגבי הבעיה, ממהרים לרשום צ'ק ברגע שנשמעת נקישה על הדלת. אבל אפילו הם "עסוקים" מכדי להתערב באופן אישי.
רק אנשים מועטים עוצרים בדרכם כדי לחפש פתרונות לבעיות.
משה לא היה הופך להיות מנהיג גדול אם היה רואה את סבלם של אחיו, ואז רושם המחאה לפקודת יהודי קהיר.
הגדולה לא נמצאת בהעלאת סכום התרומות שלך יחסית לשנה שעברה. הגדולה נמצאת בהתערבות אישית, בהפיכת הקושי לבעיה אישית שלך באותה מידה שהיא בעייתו של הסובל. כאן יתגלה המנהיג, וכאן תבוא גדולתך האישית לידי ביטוייה האמיתי.
הרב יוסף ויצמן שליט"א יועץ רוחני ראש כולל והמרכז ללימודי יהדות "תורה ודעת" רחוב אצ"ל 16 בני ברק.
מחבר הספרים רבי המכר: "ברית יצחק" - בנושא ברית המילה לפי הצד ההלכתי והרפואי. "מערכי תורה" בסוגיות שונות בתלמוד.
מחבר הספרים רבי המכר: "ברית יצחק" - בנושא ברית המילה לפי הצד ההלכתי והרפואי. "מערכי תורה" בסוגיות שונות בתלמוד.
